חינוך ילדנו למניעת תאונות דרכים 

כבר מעל ל - 20 שנים אני עוסק בעיקר בצה"ל (במילואים) בתחום של הדרכת חיילים לנהיגה מונעת. הניסיון עם החיילים הצעירים וניסיוני בעבר הביא אותי יום אחד למחשבה של "רגע, מה אני יכול לעשות עוד למניעת תאונות דרכים?". אז קם הרעיון של הדרכת ילדים קטנים מגילאי 3 ומעלה לזהירות בדרכים. התנדבתי במספר גני ילדים לשעה וחצי של שיחה, משחק וציור בנושא זהירות בדרכים, וזה הצליח בגדול ונתן סיפוק אדיר. העברתי לילדים ידע וניסיון בנושאים שמסכנים אותם, כגון להיזהר שלא ישאירו את היד כאשר סוגרים את דלת הרכב, לא לרוץ לאמא ואבא שמעבר לכביש, ללכת במדרכה רחוק מהכביש, לחצות תמיד עם היד לאבא ואמא, לא לחצות כביש בנסיעה על אופניים ועוד נושאים רבים וחשובים שהם אינם נחשפים אליהם.

שאלות כואבות !!!

מדוע הפכו תאונות הדרכים בישראל למכת מדינה? מדוע מתווספים מידי שנה מאות הרוגים ועשרות אלפי פצועים למסכת עגומה של סבל, הרס משפחות ונזקים כספיים עצומים? מדוע סובל הנהג הישראלי מנהיגה בלתי רגועה וחסרת סבלנות וסובלנות? האם ישנה דרך כלשהי לטיפול בתופעה הכואבת הזאת?
ייתכן שהתשובה לכל השאלות הללו נמצאת בביתו של כל אחד מאיתנו. חינוך ילדנו מגיל אפס לסבלנות, לאחריות ולמניעת תאונות עשוי להקטין משמעותית את תופעת התאונות. בדיוק כפי שבעבר הצלחנו לחנך את הילדים שאין קוטפים פרחים מוגנים, בוודאי נצליח גם לחנכם להימנע מקטיפת חיים. הילד החגור במושב האחורי בוחן את האבא או האמא הנוהגים, ולומד יותר ממה שאנו משערים. תרבות נהיגה ומנהגי כביש הם חלק מהחינוך הכללי שאנו חייבים לו. יקום ההורה שגיד בלב גלוי, שהצליח לישון בלילה בשלווה, ללא חשש, לאחר שנתן את רכבו בפעם הראשונה לבנו הצעיר, שרק עתה קיבל את רישיון הנהיגה שלו. לכאורה, חשש זה שכולנו מכירים איננו מוצדק. הרי הבן התבגר, אחראי למעשיו ואנו סומכים עליו. לולא כן, האם בכלל היינו מוסרים לידיו את הרכב?

צעצוע מסוג אחר ?

הבה ניזכר, תחילה שיחק הילד עם מכוניות צעצוע, אך כבר בהיותו כבן שנתיים, הרשינו לו להיחלץ מחגורת הבטיחות, להתיישב על ברכיו של אבא ולהחזיק בהגה הגדול של "האוטו של אבא/אמא". הוא גם למד בלונה פארק, ש"מכוניות מתנגשות" ושזה כיף גדול, ושהמכונית החשמלית הדוהרת שקיבל, היא מתנה נפלאה. תוך כדי כך הוא נהנה לראות סרטי טלוויזיה שבהם רואים מרדפי מכוניות של "שוטרים וגנבים". בהגיעו לגיל 17, הוא רוצה רישיון נהיגה, כדי ליהנות מהחיים ולהשתמש בעצמו בצעצוע הגדול שנקרא "האוטו של אבא/אמא". ואחרי כל אלה, כשבא הבן ומבקש את הרכב, אנחנו חוששים בגלל סיבות רבות: ילדים חושבים שהרכב הוא צעצוע שנועד לבילוי; תגובות הצעירים הן אימפולסיביות וקיצוניות; צעירים אוהבים מכוניות, מבלי לקחת בחשבון את מהירותן; צעירים מוכנים לנהוג, גם אם הם עייפים עד תשישות; צעירים נוטים להתגרות בסכנה וליהנות מהריגוש שבה; צעירים נוטים ליהנות ללא התחייבות; צעירים אינם מודעים די הצורך לסכנה; צעירים נתונים להשפעה של לחץ חברתי; צעירים פגיעים וחשופים לקליטת הרגלים שליליים מסביבתם. ובכלל, האם חונך הילד שלנו אי פעם להימנע מתאונה?

מניעה מוקדמת !!!

יש דרך להפחית את החששות המדירים שינה מעינינו ברגע שהנכד או הנכדה "עולים על הכביש" . הדרך היא לתת להם כבר מגיל שנה "קורס נהיגה מונעת". כיצד עושים זאת? נלמד אותם שרכב אינו צעצוע; נפרוש לפניהם את הסכנות והמגבלות הכרוכות בנהיגת כלי רכב; ניתן להם דוגמה אישית בנהיגה אחראית; נרבה לנסוע איתם (ולא רק בסוף שבוע), כדי ללמד אותם מניסיוננו.
להלן כמה גורמי סיכון ומשפטים החוזרים על עצמם, שכבר עלו בדם יקר ורב, ולכן כדאי שכולם, וגם סבים, סבתות ונכדים כאחד, יכירו אותם:
1. "אפקט העריסה" - מורגש כשנוסעים בכביש ישר, בנוף מונוטוני, במהירות קבועה. התחושה נובעת מטלטול הרכב הדומה להמצאות בעריסה ונוטים להירדם. ברגע שחשים בכך, יש לעצור, לצאת מהרכב, לחלץ עצמות להתרענן.
2. "אני עייף, אבל אנחנו כבר מגיעים" - גם אם אתה קרוב אל היעד, עצור להתרענן ברגע שאתה מרגיש בעייפות. יותר מדי תאונות נגרמות קרוב מאוד ליעד הנסיעה בגלל עייפות הנהג.
3. "מה? הוא לא רואה את התמרור?" - גם אם לנהג האחר בהצטלבות יש תמרור עצור, אל תיכנס לצומת לפני שתוודא, כי אכן עצר. אם אתה ראשון בצומת ב"ירוק", ודא לפני שאתה נכנס לצומת שהצומת פנויה.
4. "לא הספקתי!" - חוקרי המשטרה מכירים היטב את המשפט "רציתי לעצור, אבל לא הספקתי". זה קורה בעיקר כאשר נוסעים במהירות גבוהה מדי. לכן, סע במהירות המתאימה לתנאי הדרך, הסביבה והראות. ובאותו עניין, שמור מרחק מהמכונית שלפניך וכך תמנע תאונה.
5. "הייתי עצבני!" - אם אתה עצבני או מוטרד מאוד, אל תנהג.
6. "לי זה לא יקרה" - זה קורה כ - 50 אלף פעם בשנה. דאג לכך שאתה לא תהיה הבא בתור.
7. "מיהרתי, איחרתי" - אל תמהר! צא בזמן ותוכל לנהוג בשלווה ובאדיבות.